סיטואציה דמיונית שאפשר לתאר היא: בבוקר, צליל שעון המעורר חסר הרחמים שבטלפון זועק, אתה ספון בתוך שמיכת פוך ומזגן דולק, הצלילים מנסים להעיר אותך, אתמול בערב שוב החלטת סוף סוף (בפעם העשירית) שהגיע הזמן לעשות שינוי אחרי שהתנפלת על המקרר – לרדת במשקל, החלטה שהתקבלה בתום יום שלם של התעללות בגוף שלך, שעות מול מסכים מהבהבים, ישיבה רוב היום, מיעוט בשתיית מים והרבה קפה, שיחות ארוכות בטלפון הנייד שעל רובן יכולת לוותר, אכילה מהירה בין הפסקות ומזונות מעובדים, פקקים של איילון ועצבים על הכביש, נשמת אוויר מזגנים רוב היום, לחץ נפשי ממתחים בעבודה, ועדיין לא התחלת לחשוב על המועקות הנפשיות והלחצים שמטרידים אותך יום יום ומונעים ממך לישון בשלווה כמו תינוק (הכוונה היא כמובן לא באורך השינה אלא באופי השינה – "ללא דאגה בעולם").5:00 בבוקר, השעון עדיין זועק ומקווה שהצליח לעשות את העבודה, בראשך רצות עשרות מחשבות, רובן רוצות לרסן את הרצון והמוטיבציה לקום מהמיטה החמה ולצאת לפעילות גופנית בשעה כל כך מוקדמת. משפטים כמו "הגוף שלי יודע מה טוב לו, ועכשיו הוא עייף וצריך לנוח ולישון, וחוץ מזה אין שום תועלת באימון אחד קטן… לא יקרה כלום אם נתחיל ביום אחר, אני נראה יחסית בסדר"… מנגד, כמו פעימות לב חלשות של חולה סופני, מחשבה אחת פצפונת זעירה לוחשת שלקום עכשיו זה הדבר הכי טוב לך, לוחשת לך שאולי עדיף הפעם לשחות נגד זרם המחשבות. העייפות שוב מנצחת ומשפטי הוויתור מנצחים והופכים למחשבה שהופכת לרצון, והרצון הופך לתנועה כמעט ולא רצונית, שגורמת ליד ימין שלך לנוע בהחלטיות לכפתור כיבוי האזעקה בנייד, לחיצה והנה חזרת לשינה חסרת מעצורים, אולי תרוויח עוד הפוגה קטנה מיום ארוך ומעייף בעבודה. הייתם שם? אני יודע! רוב מה שאני הולך לכתוב בטוח עבר בראשכם. אם יש משהו שאנשים פחות מודעים אליו ביומיום הוא שאופי אירועים בחיים ובכלל החיים עצמם מוגבלים בזמן ולא אינסופיים. לפעמים אנחנו נוטים להתעלם מהעובדה שכדי להשיג מטרה עבור עצמנו, שתהיה כל מטרה (זוגיות, משקל, בריאות, לימודים, אהבה), אנו צריכים להבין איך ה"מוח שלנו עובד", איך אנחנו מקבלים החלטות/חושבים ומה הם האירועים שהשפיעו ועיצבו אותנו. אני יודע שזה נדוש אבל אני מזכיר זאת שוב, שלא מספיק לרצות מאוד משהו – צריך גם לדעת איך ליישם, ולהבין איך מערכת קבלת ההחלטות שלנו פועלת. אני תמיד אומר שלנסות לעשות שינוי בלי לדעת איך אנחנו מקבלים החלטות וחושבים – זה כמו לנסות לכרות גזע עץ עם החלק ההפוך של המסור, או כמו לרוץ בשיא הכוח מזרחה ולחפש את הים. לא משנה כמה אנרגיות תשקיע – אתה לא בכיוון. לשם כך אנחנו לעיתים זקוקים לעמוד על כתפי ענקים כדי להגיע רחוק יותר משנוכל אם נעמוד בעצמנו על הקרקע.
לרוב האנשים שפגשתי בזמן "סיבובי ההופעות" לא הייתה בעיה לדעת מה הם רוצים להגשים בחייהם, זאת הם ידעו ויכלו לדבר מספר דקות ארוכות על החלומות שלהם, איפה היו רוצים להיות, איך היו רואים בדמיונם את המשפחה, הזוגיות, העבודה, את הגוף שלהם. הבעיה הייתה לרוב קושי בהגשמה, היו הרבה תירוצים: לרוב הם האמינו שאין להם זמן, יכולת כלכלית, גיבוי משפחתי מספק, תמיכה וכדומה, כדי להגשים את המטרות.
באופן כללי, אם אפשר לחלק את ההחלטות או המשימות שלנו בחיי היומיום, אחלק אותם לאלו שאנחנו מוכרחים לעשות (לקחת את הילדים לגן, לקום לעבודה בבוקר, לערוך קניות בסופר, לשלם חשבונות וכדומה), וישנן מטרותמשימות שאנו ששואפים לעשות. דברים שאנחנו מוכרחים לעשות בדרך כלל מתבצעים במלואם ואלו הדברים שמרכיבים את חיינו. מטרות ומשימות שאנחנו צריכיםשואפים לבצע הן הבעייתיות. איך אנחנו יכולים לגרום לעצמנו להכניס ללוח זמנים עמוס גם ככה מטרות ומשימות חיים חדשות? אחד התירוצים הכי שכיחים ל"מדוע לא התחלת שינוי" הוא מחסור בזמן, כסף או משאבים.